שכר הלימוד שלי

.

"אבא" קוראת לעברי הבת שלי. הקטנה. . "אתה יכול לבוא אליי לחדר? "אני צריכה לדבר אתך על משהו."

זה לא קורה יותר מידי. בטח לא רגע לפני שהיא הולכת לישון. אני מדמיין כבר שנדבר על משהו שקשור לבית הספר או על מכבי חיפה רגע לפני שזה מפסיק לעניין אותה. אני נכנס אליה לחדר ומתיישב על המיטה." לא". אתה לא יכול לשבת על המיטה" .היא אומרת. וכך אני מוצא את עצמי שעון על הקיר מבין שלמעשה לא הוזמנתי לשיחה אלא לשימוע.

"בתקופה האחרונה אני רואה אותך אצלי בחדר יותר מידי. "זה נכון שבניגוד לאימא אתה לפחות דופק על הדלת אבל אתה כל הזמן נכנס אליי לחדר ומבקש חיבוקים" אני מחייך לעברה" יש בעיה עם זה" ? אני שואל אותה "בטח שיש בעיה עם זה. אתה קצת אובססיבי עם הקטע הזה של חיבוקים וחוץ מזה אתה מחבק נורא חזק. זה כואב. אתה קצת מועך אותי".

"אתה זוכר מה דיברנו אתך אתמול בארוחת ערב" ? אמרנו לך שאתה כל הזמן צריך מאתנו מחמאות. כל הזמן מדבר על הפוסטים האלה שהתחלת לכתוב ואיך בהם אתה מנסה לעשות חיבור בין דברים שעברת בילדות שלך אל המטופלים שלך עכשיו". הבעיה היא שאתה עושה את זה בסחיטה. אתה לא בודק אם זה מעניין אותנו. אתה פשוט מתחיל לדבר. זה בדיוק כמו החיבוקים שלך". אתה חייב לבדוק אם זה מתאים לנו"

"גם כאשר היית ילד סחטת חיבוקים ומחמאות"? .

אני רואה את העיניים המקשיבות שלה ומתיישב לידה. היא לא אומרת כלום. "המקום הזה שאת קוראת לו סחיטה מגיע אצלי דווקא ממקום של חסך. כאשר אני מחבק אותך אני קצת מחבק את הילד שבי".

"אתה מדבר אתי פיוטי. זה ממש לא מתאים".

"אני מחבק את הילד שלא ממש קיבל חיבוקים".

אז מה שאתה בעצם אומר זה שאנחנו צריכות לשלם את המחיר על החסכים שלך מול ההורים" שלך"?. " אני מהנהן כלפיה. " באיזשהוא אופן כן. רק שלא הייתי קורה לזה לשלם את המחיר" .זה יותר שכר לימוד" .

פתאום. אשתי נכנסת לחדר ( בלי לדפוק בדלת). "אתה צריך לתת לה ללכת לישון. היא לא תקום מחר לבית הספר". הרגע הקטן שהיה לי עם הבת שלי נקטע אל תוך המציאות. אני מביט לעברה והיא מחייכת לעברי. רגע לפני שאני יוצא מן החדר היא באה אליי ומחבקת אותי חזק .עם כל הגוף.

זה שכר הלימוד שלי.