לחזור בשאלה

היא יושבת מולי. אני יכול להבחין עד כמה היא מתוסכלת. לא יכולה לראות את הבן שלה בכיתה יוד בלי שום מוטיבציה לעשות שום דבר. מהרגע שחוזר מבית הספר לא יוצא מהחדר שלו. שעות על גבי שעות במחשב. "שלא יעשה שיעורי בית, לפחות שירים טלפון לחבר" ." אני לא מסוגלת לראות אותו לא יוזם שום דבר. כל דבר אני צריכה לעשות בשבילו כדי שהוא יעשה משהו עם החיים שלו". אני זוכרת את עצמי בגיל שלו. לא חושבת שהייתי שנייה אחת בבית."

ואז זה מגיע.

הנה מגיע ה"צריך".

" כל מה שאתה צריך לעשות זה להרים טלפון למישהו ולהזמין אותו אלייך."

" אתה צריך כבר לקחת אחריות על החיים שלך".

" אתה בסך הכול צריך להסתכל במחברת שלך ולראות מה היו שיעורי בית".

אני גדלתי על ברכי " אתה צריך". היו לזה כל מיני ניואנסים כמו כניסה לכל מיני פרטים טכניים או ניסיון לעשות את הדברים עבורי. אבל תמיד בסוף זה הרגיש כמו " the n word".

עם השנים פיתחתי אלרגיה למילה הזאת. כל פעם שאני שומע אותה בבית או בעבודה אני נהייה חסר שקט. בשביל מטפל שרק רוצה "לפתוח" ה"צריך" הזה הוא כמו מנעול .

אתם יודעים מתי הכי קשה עם " הצריך". זה הכי קשה כאשר אני כועס או עצוב. אני לא מבין מה לעשות עם "הצריך" הזה. אני עכשיו לא רק כועס אני גם מרגיש לבד. ככה זה בדיוק עם המטופל שלי. הוא לבד יודע מה הוא "צריך" לעשות אבל לא מצליח לעשות את זה. הוא באמת " צריך " עזרה והבנה.

אז אני מציע לאימא שלו " לחזור בשאלה". בואי ננסה, אני אומר לה, לקחת את משפטי ה"צריך" ולהפוך אותן לשאלות .

" היית רוצה אולי שנזמין מישהו אלייך"?

"מה דעתך אולי להתחיל להצטרף לקבוצת ספורט"?

"איפה אתה רואה את השיעורים שנתנו להכין מבית הספר"?

אני חושב לעצמי. אוקי. אבל מה עם "הצריך" שלי. מה אני עושה אתו?

פתאום אני מבין איך אחרי שנים של טיפולים ,בסופו של דבר המטופלים שלי "הם אלה ש"מחזירים גם אותי בשאלה".