מגרש המשחקים

זיכרון ילדות שלי. כיתה ז'. יום שישי בערב .המחנכת שלי מזמינה את כל הכיתה אליה הביתה על מנת להיפרד מאתנו לפני שהיא נוסעת לארצות הברית. אני עומד בתור ארוך של תלמידים על מנת לקבל ממנה חיבוק. תיכף מגיע התור שלי. אני כל כך מתרגש. לקבל חיבוק מהמורה שלי. אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד כי לא רציתי שחבריי לכיתה יכעסו עליי. אבל שנייה אחרי שהיא נתנה לי חיבוק רצתי שוב לסוף התור כדי לקבל עוד חיבוק אחד. ושוב נעמדתי מולה בשביל החיבוק השני.. היא חייכה לעברי וכך זכיתי לעוד חיבוק ממנה. זה הפך להיות הסוד המשותף של שנינו. נזכרתי בסיפור הקטן הזה כי חשבתי לעצמי מה אני זוכר מתקופת בית הספר. אוסף של רגעים קטנים ומשמעותיים שהמכנה המשותף שלהם הוא שמרביתם אינם קשורים לתוכן הלימודים עצמם. ( חוץ מפעם אחת שהזמינו הורים ללמד ואימא שלי לימדה על מתי כספי). חלפו מאז 40 שנה. היום אני חובש שני "כובעים". אחד כמטפל בבני נוער ואחד כמורה בתיכון לקולנוע. אני שואל את עצמי לאן נעלם "מגרש המשחקים". בית הספר מכין את הילדים לחיים הרבה יותר בהיבט הרגשי מאשר בהיבט הלימודי. למה קיים לחץ כה גדול על הילדים . למה מקשרים בין המקצועות הנלמדים לבין מה שיקרה איתם מחר. למה אף אחד לא רואה שהילד של היום לא יכול ללמוד כל כך הרבה שעות בעיקר בעולם שבו כולנו מוצפים מקשיי קשב וריכוז .הוא לא צריך לקחת על עצמו שתי מגמות שהוא בכלל לא מחובר אליהן רגשית רק בשביל לעמוד בציפיות של ההורים ובלחץ החברתי. אני פוגש אותו אחר כך בקליניקה. פתאום הוא קורס מלחץ. פתאום הוא רואה שהקשר שלו עם ההורים יותר מבוסס על עד כמה הוא טוב בלמידה שלו. אני מנסה להסביר להורים שבגרות אפשר להשלים אבל קשר בין הורה ילד יותר קשה. במקום הזה בו אני נמצא אני כה שמח שנפלה בחלקי ההזדמנות ללמד קולנוע ולהביא אל קדמת הבמה את הרגש. את היצירתיות ואת הביקורתיות. לפני מספר שנים קיבלתי את הידיעה הכואבת כי המחנכת האהובה שלי נהרגה בתאונת דרכים. היא לקחה את הסוד המשותף שלנו איתה. לזכרה של מחנכת כיתה ז'1. רחל דורון .בית הספר הריאלי העברי -חיפה

All reactions: 36You, Sophie Walt, Noa Cohen and 33 others