המבט האמפתי

אני שוב רואה אותו. הוא מסתובב עם עגלת תינוק בגינה הציבורית ליד הבית שלי. המחשבות חוזרות .אנחנו לא מדברים על מה שקרה . פעם ראשונה שראיתי אותו היה לפני יותר מחמש עשרה שנים. בדיוק חזרתי אחרי שנה עם המשפחה משליחות בנפאל. לפני שחזרתי קיבלתי הצעת עבודה להיות מנחה קבוצה של סטודנטים להוראה. זאת הייתה הצעה שמאוד קסמה לי. ידעתי כי אוכל להביא בה את יכולותיי המקצועיות בהנחיית קבוצות. נתבקשתי להחליף את מנחת הקבוצה שעזבה באמצע השנה בגלל עניינים אישיים. הגעתי לראיון עבודה. ושם הוא היה. סטודנט בן 20 .ראיתי אותו יושב עם שאר המנחים ושאלתי את עצמי מה הוא עושה שם. מדוע יש סטודנט בראיון העבודה שלי. תוך כדי הריאיון התחלתי להבין מה בדיוק קורה כאן. הסטודנט הזה שאמור ללמוד אצלי הוא זה שיחליט אם אקבל את העבודה .זה נראה לי מוזר אבל לא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות חשבתי שאולי זאת האידיאולוגיה של המקום. חוץ מזה רציתי מאוד את העבודה.

עם הזמן התחלתי להבין כי המחשבה הייתה מתוך מקום של פיצוי. על מנת להקל עליהם להתמודד עם מנחת הקבוצה שהם היו מאוד מחוברים אליה צריך לפצות אותם והפיצוי הוא שהם יהיו שותפים לבחירה של המנחה הבא שלהם.

כך מצאתי את עצמי בעל כורחי כפיצוי של סטודנטים ולא בחירה של סגל הוראה. והוא קורבן של סיטואציה בעייתית. לא מבין לאיזה מלכודת הוא נכנס . במקום לדבר את השינוי. לעבד אותו. לראות את הטוב במה שהיה עד עכשיו ואת האפשרות לשינוי. במקום להתבונן במבט רחב על משברים בחיים וצמיחה מתוכם. במקום כל אלו לעתים הדרך הקלה אך המסוכנת היא דרך "פיצוי". אותו סטודנט חש בהתחלה אחריות מאוד גדולה להצדיק את בחירתו. בהמשך הוא גם לקח אחריות על המחאה כנגדי והסילוק שלי. למעשה מעולם לא מילאתי את התפקיד שלשמו הגעתי.

מאז כאמור עברו יותר מחמש עשרה שנה . לקח לי קצת זמן להוריד מעליי את תחושת הכישלון ולהבין מה אני יכול לקחת ממה שעברתי. עם הזמן יכולתי לא רק לראות את אותו סטודנט כקורבן, אלא גם להבין.

הסטודנט שבחר בי הוא כמו הילדים שלפעמים אני פוגש אותם בקליניקה. כמו הילד הזה שאמו מנסה לפצות אותו על אובדן שחווה בחייו. בפגישה עם האם היא מספרת על הקושי הגדול שלה להגיד לבן שלה את המילה "לא" מאז, היא מוסיפה היא גם אינה מסוגלת להגיד " לא " לאף אדם .כל קושי של אחר היא חווה כאילו הוא הקושי שלה. במקרים רבים היא מוצאת את עצמה בוכה על קשיים של אחרים. את זה היא אומרת גם הבן שלה לקח ממנה. היא מרגישה כי הכול אצלה פרוץ כעת והיא מבקשת ממני לעזור לה להחזיר אותה אל כוחות החיים שלה. אל הגבולות של עצמה. אני מציע לה את המבט האמפתי שלי. את המקום שמעבד את המשבר. את המקום בו אנחנו מתחזקים ממה שקיים. הבסיס האמפתי מעביר את המוקד אל הסובייקט. ממני אליה וממנה אל הילד שלה.. לנסות להרגיש אותו לעומק. להבין מה הוא מבקש מאתנו כרגע. באיזה אופן הוא צריך אותנו עכשיו כמוקד אשר מחזק אצלו את יסודות החיים. המבט האמפתי רואה את הילד בנפרד מאתנו אך קשור אלינו. מבט זה כבסיס מלווה את הילד לאורך כל החיים שלו ומעניק גם לו " כלים" להתמודדות עם משברים אחרים שיחווה במהלך חייו.

אני מביט לעברו. משחק עכשיו בגינה עם הילד שלו. אני לוקח את החוויה האישית שלי אתו ומביט כעת על המשבר שעברתי ורואה בו כתהליך של הצמיחה האישית שלי.