מעורב ירושלמי

מאז שאני זוכר את עצמי אני מרגיש במרוץ בלתי נגמר בין הציפיות של ההורים שלי ממני לבין תחושת האכזבה שלהם. לא משנה מה עשיתי. גם כאשר ביימתי את הצגת סוף התיכון שלי. גם כאשר זכיתי בתחרויות טניס. התחושה הפנימית שלי הייתה שאני מאכזב אותם.

ואז זה קרה.

אף אחד לא הכין אותי לרגע שבו הציפייה הכי גדולה של אבא שלי תגיע . זה היה בערך לפני 15 שנים והיא הגיעה ממקור מאוד לא צפוי. אבא שלי ישב כהרגלו וראה טלוויזיה. ואז התחילה הסדרה " מעורב ירושלמי". מאז החיים שלי השתנו. אבא שלי צפה במשפחה דתית סביב שולחן השבת. כולם לבושים חולצות לבנות .המשפחה שרצה שיהיה לו.

זהו. מאז התחילה תקופת החולצות הלבנות בחיים שלי. אבא דרש כי נגיע כולם עם חולצות לבנות. וכך לפני כל הגעה להורים הייתי מוציא את החולצות הלבנות שלי מהארון. מגהץ אותן ,מתאים להן מכנסיים מתאימות ( אין מצב לג'ינס). בודק שאני מגולח למשעי. מצחצח את הנעליים ועומד למסדר צבאי לפני יציאה הורים.

החיים שלי השתנו בגלל סדרת טלוויזיה.

כך היינו אח שלי ואני מגיעים לחיפה ומצויים בתחרות סמויה מי יותר דומה לחיזיון שאבא שלי ראה בעיניו ( או במסך הטלוויזיה). ואז כמובן. כמו תמיד מגיעה האכזבה. הגילוח לא מספיק .אם כבר היינו לבושים כמו שצריך אז לא הגענו בזמן. ואם היינו לבושים כמו שצריך וגם מגיעים בזמן אז לא מגיעים בהרכב מלא. האכזבה תמיד פרצה לה החוצה והשתלטה על הכול. כמו בור ללא תחתית.

את הדיאלוג הזה בין ציפייה לאכזבה אני פוגש כל העת בחיי הבוגרים . אתמול ביקשתי ממטופל שלי לנסות לקיים דיאלוג פסיכודרמטי עם אימא שלו. כאשר הגיע הרגע שהיה צריך לקום מהכיסא ולהיות לרגע אימא שלו הוא נשאר במקומו. מבקש בפעם הראשונה לעשות מה שלא הרשה לעצמו בתור ילד. להיות קשוב לעצמו ולא לקולותיהם של האחרים. דווקא ההתנגדות שלו הייתה ההתקדמות שלו.

כאשר אני חושב על הציפיות של אבא שלי אני מאמין שציפיות הן בבסיס דבר טוב. ציפייה יכולה להביא אותנו לצמיחה. היא מקיימת דיאלוג עם משמעות. היא מאפשרת התבוננות על האחר ועל עצמנו. הבעיה כאשר הציפייה מבוססת על עולמו הפנימי של ההורה ואינה קשובה לילד שנמצא מול.

החולצה הלבנה שייכת לעולמו הפנימי של אבא שלי. הבסיס שלה הוא הרצון לקשר אבל במקום לנסות ולהבין איך בונים קשר עוסקים במעטפת החיצונית. היו שם כנראה עוד דברים מעולמו של אבי אך לא היה שם דיאלוג עם העולם שלנו הילדים. מאז החולצות הלבנות חזרו לארון .בשנים האחרונות הצבע השחור השתלט על הבגדים של ההורים שלי. לפעמים אני מתגעגע לראות את אבא בלבן.