החרם אין לו גיל.

הוא יושב מולי. בחור בן 25.אנחנו כבר מכירים יותר משלוש שנים. הקשר בינינו עמוק מאוד אבל יש תחושה שדברים לא לגמרי מדוברים. אני מרגיש כי מתחת לכאב שלו נמצא כאב עמוק לא מעובד, עליו הוא שומר עליו באדיקות. מפחד "לגעת". רק לאחר "דרך" ארוכה הוא אותה אנו עוברים הוא "נוגע קלות" בחווית בית הספר ובילדים שהציקו לו. בשתיקה הארוכה שגזר על עצמו מאז. על הבית שאף אחד לא ידע מה עובר עליו. הוא מדבר את עצמו ואומר כי הילד הזה ( הוא ) "הילד הזה מת". אני מביט בו ומיד עולה בי הסיפור שלי. אני רוצה להגיד לו " אני יודע על מה אתה מדבר" גם אני עברתי דבר דומה" אתם בטח מכירים את הסצנה הבאה( היא מופיעה בהרבה מאוד סרטים) ילד הולך במסדרון בית הספר. בהילוך איטי אנו רואים את ההליכה שלו במסדרון ואת הפנים המביטות בו במבט מאיים. הוא מפוחד. מסתתר מאחורי השיער הארוך שלו או הקפוצ'ון. אז זהו. זה בדיוק מה שקרה לי. (בלי שיער ארוך וקפוצ'ון).הולך במסדרון בית הספר ומרגיש איך כל תלמידי בית הספר מביטים בי. אבל בניגוד לסיפור של המטופל שלי בסיפור הזה החרם הוא עליי. אני בן 51 ואני המורה. תלמידים עושים עליי חרם. לא נכנסים לכיתה. שבוע לאחר מכן מביאים מורה נוספת " שתשמור עליי". הסיפור שלי נגמר עוד לפני שהתחיל אבל " הצלקת נשארה". אז מה לגבי הבחור בן ה25 הרי גם לי זה קשה ואני כבר בוגר . מה אתו . הרי הוא כאשר חווה את ההצקות והחרמות הוא היה רק ילד. איך אני עוזר לו להתמודד עם חרם הילדות ,"שנקבר" עמוק בנפשו והפך עם השנים לדיכאון. אני לאט לאט מחזיר את האמון שלו בעצמו ובעולם. נותן "לקול" הפנימי לצאת החוצה. אני חושב איך החרם אמנם אין לו גיל אבל עד כמה הגיל בו אנו נמצא הילד משמעותי בשביל להבחין בכך על מנת לאפשר לסייע לו עוד בשלבים הראשונים עד כמה אנחנו צריכים להיות קשובים לילד שלנו. להתבונן בילד שלנו להרגיש כל שינוי בהתנהגות שלו ולא לפחד לפעול.