הפרעת קשב וריכוז : הקושי הגדול הוא שלנו

כשהתחלנו לקבל טלפונים מבית הספר, התחלנו לקחת ברצינות את נושא הפרעת הקשב . לפני זה נתנו לזה כל מיני שמות: קראנו לזה חוסר שקט, מופנם, אולי אפילו סתם חוסר חשק. אבל אז הגיע בית הספר. הנורמות החברתיות אשר סוגרות על הילד, הציונים כמדד להערכה, הישיבה האינסופית על הכיסא כיכולת להתמדה, נושאי הלימוד המשמימים כגזירה משמיים. כל אלו הם התבנית היחידה לתוכה אנו כחברה יוצקים את הערך אותו אנו מעניקים לאדם. אבל אולי אם נסתכל רגע אחד קצת יותר לעומקם של הדברים, אולי אותם ילדים הם המראה של כל אותם דברים שכל כך היינו רוצים לשנות בעולם שלנו. ומי באמת רוצה להביט במראה. עדיף כבר לטמון את הראש בחול וללכת עם הזרם. מישהו פה דיבר על יצירתיות, אולי אפשר לחשוב אחרת על מה ואיך אנחנו לומדים. מעניין שאם תדמיינו את מראה בית הספר, עם הגדרות והבטון, זה קצת דומה למקום שמבקש לכלוא ולשלוט... יותר קל לכלוא את הנפש שלנו מאשר לכלוא את הגוף . את זה אף אחד לא רואה. וחוץ מזה כך כולם עושים, אז כנראה שזה נכון. אז זהו. אפשר גם אחרת.